<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ט"ו</h1>
<h2>דף יז.</h2>
צא תן לו ואמ' והעדים וכו'. פי' מז"ה בפסקיו דא"ל פרעתי בפני פ' ופ' והם מעידים שלא פרעו עתה בפנינו. ופתרון זה שלמז"ה דחוק הוא, דהא אמרי' בפ' שבועת הדיינים ההוא דא"ל לחבריה יש לי ק' זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתי בפני פ' ופ', ואתי פ' ופ' ואמ' להד"ם, אמ' רב ששת הוחזק כפרן, רבא אמ' כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, וקי"ל התם כרבא דלא הוחזק כפרן בכך, ועיי' מ"ש מז"ה בפסקיו, שכת' שם על זה כגון דאמרו ליה עדי' מעת שחייבוך ב"ד היית עמנו, או המלוה היה עמנו במקום פ', ולא יתכן שפרעת אותו ובכה"ג הוחזק כפרן.
<h2>דף לב.</h2>
מנין שאם אומ' לו אביו הטמא או אל תחזיר אבדה שלא ישמע לו וכו'. כתב מז"ה בפסקיו ודוקא כשאו' לו אל תחזיר לו אבדה ובוא ועשה עבודתי אל ישמע לו, אבל אם היה עסוק בעבודת אביו וראה את האבידה אי' זקוק לה דהנזקק במצוה פטור מן המצוה וכו' כדכת' מז"ה בפסקיו, וזה נ"ל דוחק גדול דאם איתא שאם היה עוסק בעבודת אביו אין לו להניחה בעבור האבידה, א"כ כשאי' עוסק בעבודת אביו נמי למה לא יקיים מצות אביו, כי מי יש לפניו ב' מצות הרשות בידו לעשות איזו שירצה, אלא לפי שכלכם חייבי' בכבודי וגם האב חייב לבטל כבודו משום מצות השבת אבדה, וכאלו כבוד אביו רשות היא דומה אצל שאר מצות, וא"כ אפי' עוסק במצות אביו לאו כעוסק במצוה דמי, ובפ"ק דקדושי' [ל"ב ע"א] אמר' אלעזר בן מתיה אומ' אבא או' השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבי ועוסק במצוה, שאני ואבא חייבי' בדבר מצוה, ופ"ק דיבמות [ו' ע"א] נמי משמ' דכבוד אב לא דחי לא לאו דמחמ' בשבת, ולא לאו דטומאה, ולא לאו דהשבת אבדה וכולהו מדמי להו כי הדדי וע"כ אלו היה עוסק בכבוד(ו) אביו ובאה עליו טומאת מת באותו הבית והוא כהן מניח כבוד אביו ובורח מפני הטומאה, הם ה"נ בהשבת אבדה מניח כבוד אביו מפניה, דכי היכי דגבי טומאה איכא לאו גבי השבת אבדה נמי איכא לאו דלא תוכל להתעלם ובכלן ודאי דוחה כבוד אביו מפניהן, ועל זה נאמ' כלכם חייבים בכבודי שהאב עצמו חייב לבטל כבודו בכך, ועיין מה שכת' שם בפ"ק דיבמות.
<h2>דף לב:</h2>
וטעינה אין בה חסרון כיס, מי לא עסקי' וכו'. פי' דאע"ג דמשכחת נמי טעי' שאי' בה חסרון כיס, ומצי' למילף פריקה מינה, מ"מ י"ל טעינה שחייבה בה תורה בהכי עסיקי', וכל מה שחייבה בה תורה משום חסרון כיס חייבה בה.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר כי תראה יכול אפי' מרחוק ת"ל כי תפגע וכו'. פי' הני תרתי קראי כתיבי בפ' אלה המשפטים חד גבי פריקה וחד גבי השבת אבדה דכתי' [שמות כ"ג] כי תפגע שור אויבך או חמורו השב תשיבנו לו, והיינו השבת אבדה, ועו' כתי' [שם] חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו, והיינו פריקה, דבין גבי פריקה בין גבי השבת אבדה אם היתה רחוקה ממנו ביותר אינו חייב עליה.
<h2>דף מג.</h2>
איכא דאמ' בעי רב מרי וכו'. כת' ר"ח ז"ל ועלתה בתיקו ומשתמש בהן, ורבי' יצחק ז"ל כת' קשר משונה מאי תיקו הילכך לא ישתמש בהן, וכר"י נ"ל עיקר דתיקון דאיסורא הוי ולחומרא, ולאו דתיקון דממונא הוא דניזיל ביה לקולא אלא אסור יש בדבר.
<h2>דף מג:</h2>
אלא הכא בשבח גזלה קמפלגי וכו'. פי' לאו בשבח שע"ג גזלה קאמ' כגון רחל טעונה או פרה מעוברת, אלא שבח גזלה שכבר נסתלק השבח מע"ג הגזלה כגון הגזות שנגזזו והולדות שנולדו כבר, והכי מפרש' מתני' בפקדון ב"ש סברי בחסר וביתר שאם שלח בה יד להשתמש בה (ואב"ח) [ואח"כ] כחשא דלא הדרי, שאי' יכול לומ' לו הרי שלך לפניך כדאמרי' בפ' הגוזל קמא [ב"ק צ"ו ע"ב] ילקה בחסר, שכל החסרון הוא לגזלן ומשלם כשעת הגזלה דהיינו כששלח בה יד, ואם הותירה בגזות ובולדות כגון שנטענה אצלו וגזזה ונתעברה אצלו וילדה משלם יתרון הגזות והולדות לנגזל, דאע"ג דקנינהו בשנוי מן הדין כדאמרי' נמי בהכחשה דלא הדר, קנסוה רבנן דלא יקנה בשבח כדאמרי' נמי לר"מ בפ' הגוזל [שם צ"ה ע"א], וב"ה או' לעולם משלם כשעת הוצאה מבית הבעלים דהיינו בשעת שליחות יד שהיא שעת הגזלה, דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזלה דקנו גזלה בשנוי, בין אם כחשה בין אם השביחה וכל הגיזות והולדות של גזלן דלא קנסי ב"ה לגזלן כר' יהודה נמי דלא קנסי, ור"ע נמי כב"ה ס"ל דגזלן קונה הגזלה בשנוי והכחש והשבח הכל שלו, מיהו לאו בתר שעת הגזלה אזלינ' אלא בתר תביעה שהיא שעת חיובה, שאם היתה רחל גזוזה בשעת שליחות יד שהיא שעת הגזלה, או שהיתה פרה ריקנית, ובשעת התביעה נטענה רחל ונתעברה פרה ואחר התביעה גזז הרחל קודם ששלם וילדה הפרה לב"ש משלם כל הגיזות והוולדות, ולב"ה משלם כשעת הגזלה רחל גזוזה ופרה ריקני', ולר"ע משלם רחל טעונה ופרה מעוברת כמו שהיתה בשעת התביעה, כדתנן בפ' הגוזל [שם צ"ג ע"ב] גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז, ושעת התביעה לר"ע היא כשעת הגזלה, והה"נ י"ל בהכחשה שאם היתה שווה בשעת הגזלה ד' ובשעת התביעה ב' ואחר התביעה כחשה דלא הדר ואינה שוה אלא א' לבית שמאי ולבית הלל משלם כשעת הגזלה ור' עקיבא משלם כשעת התביעה.
<h2>דף נט:</h2>
אין מערבי' פירו' בפירות ואפי' חדשי' בחדשי'. פי' המורה פסק למכור לו ישנים לא יערב בהם חדשי' שהישני' יבשי' ועושי' קמח יותר מהחדשי' וכו' עד וכן אי' צרי' לומ' חדשי' בישני' דוקא נקט, אבל ישני' בחדשים שפיר דמי. ויש לי תימה על דבריו דישנים בחדשי' נמי אם פסק למכור לו חדשים היאך רשאי לערב בהן ישנים, שמ' הוא רוצה לישנן כדאמרי' לקמ' בגמ', שאע"פ שהישנות יפות פעמי' שהחדשו' יקרות יותר לפי שאדם רוצה ליישנן, וא"כ אין לחלק בדבר שאם קונה ממנו ישני' לא יערב חדשי', שאין הקמח שלהן יפה, ואם קנה ממנו חדשות אסור לערב לו ישני' שמא הוא צריך לחדשי' לישנן, וכן ביין התירו לערב רך בקשה וקשה ברך הכל ענין א' הוא, ולא כמו שמח' המורה. וזה (שאיסר) [שאסור] לערב פירות בפירות וחדשים בישנים אע"פ שלא פסק עמו שום דבר אלא מוכר לו סתם אסור לערב דנר' כמתכוין לרמות חברו, וכך פי' מז"ה במהדור' קמ' דאפי' במוכר סתם בלי שום תנאי קאמ' ודחה בזה פתרון המורה.
<h2>דף ס.</h2>
ת"ר אי' צריך לומ' חדשות מד' וישנות מג' דאי' מערב בו ג'. כך גיר' המורה, אבל רבי' יצחק ז"ל גורס בפסקיו אין צ"ל חדשות משלש וישנות מד', ומפ' דקא מזבין מחדשות ורצה לערב ישנות בחדשות ואסור לערב, ולא מבעיא אם החדשו' ביוקר אלא אע"פ שהחדשות בזול שהיו חדשות מד' וישנות מג' אפ"ה אסור לערב ישנות בחדשות, לפי שזה הקונה החדשי' רוצה ליישנן, ולפי גיר' זו מתיישב מפני שאדם רוצה ליישנן יותר בטוב שעונה על הלוקח הזה שהוא צרי' בחדשו' ליישנן, ולפי' גיר' המורה מתיישב לפי שאדם רוצה ליישנן בדוחק.
<h2>דף עג.</h2>
החמרי' מעלין במקום היוקר כמקו' הזול ואין חוששי'. נראה לפ' שאלה חמרי' היו נהנין מאותם מעות שנותן להם בעל הבית, שאם אי' נהנין אלא הולכי' במקום הזול וקונים התבואה בשביל בעל הבית פשיט' ודאי שהוא מותר ומה חששא יש כאן, וכי אם אדם רוצה לעשות טובת הנאה לחברו לטרוח בשבילו אם אין לו שום הלואה בידו, מי יאסו' דב' זה, אלא כך היה המעשה שהיו נהני' הן במעות בעל הבית בהליכה שהיו קוני' בהם פרקמטיא, ומוליכי' אותה למקום החטי' ומשתכרי' בה, ואח"כ היו קוני' שם החטי' ומביאי' אותן לב"ה ונמצא שכל שכר החטי' הוא לב"ה, וכל שכר הפרקמטיא שלהן, ובהליכה היו המעות באחריותן שכל השכר הוא שלהן והיו אצלן מלוה, ובחזרה היו באחריות של ב"ה שהשכר שלו [והיו] אצלן פקדון, ודמיא לעסקא דהויא פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואם לא יתן למקבל שכר טרחו אסור, וה"נ היו אלה המעו' בהליכה מלוה ובחזרה פקדון, ואם לא יתן שכר טרחן נמצא שהן טורחין בשבילו בחזרה בעבור שמלוה להם מעותיו בהליכה, ומ"ה איצטרי' למימ' דהכא יש להן שכר טורחן אי משום דמגלו תרעא, אי משום דמוזלי גבייהו, וזהו שכר טורחן, ורב נמי בכה"ג היה עושה ומקבל עליה אונסין דאורחא בחזרה דאלו בהליכה ודאי כל הנאה שלהן הוא, ומ"ה מקש' עליה תלמודא דכיון דקבי' עליה אונסא דאורחא בחזרה נשקול שיתא שהרי שלהן שכר טרחן דמיגלי להו לתרעא, או דמוזלי גבייהו, א"נ י"ל דרב היה מקבל אונסא דאורחא לגמרי בין בהליכה בין בחזרה, ומ"ה מקש' דכיון דקביל עליה אונסא דאורחא לגמרי נשקול שיתא, דאפי' במידי דלא מגלו להו תרעא ולא מוזלי גבייהו כיון דקביל עליה כל אונסא דאורחא שרי.
<h2>דף קיג.</h2>
[רשב"ג אומר אף] לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום וכו'. פי' ות"ק פליג עליה דרשב"ג אי [עני הוא מסדרין] כדמפ' המורה לקמ' [קי"ד ע"א] ומ"ה אינו רשאי למוכרו, אלא בתחלה מחזירו משום [השבת העבוט אולי] ביני ביני יזדמן לו מעט מעות דפרע לו חובו, ולבסוף כשבא לגבות חובו [מחזירו] בעבור סידור שהרי עני הוא וראוי לסדר לו, ורשב"ג לית ליה מסדרין כדאמרי' לקמ' וסבר ת"ק דהשבת העבוט שאמרה תורה עד לעולם די, דכיון דעני הוא הטיל עליו הכתוב לעשות [צדקה] כדאמרי' לקמ' [שם] דעילויה רמי דכתי' [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה, והכי תניא בתוספתא [פ"י ה"ט] משכנו בב' כלים [אחד שצריך לו] וא' שאי' צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו, וזה שאינו צריך לו נוטלו ואינו מחזירו, ואם מחזירו מחזירו עד לעולם, ואם מחזירו למה הוא נוטלו, ור' אומ' [אומר] אני עד שתב' שמטה ותשמיטנו, או שמא ימות הלה ונמצאו מטלטלי' ביד היורשי', ונ"ל שכך צריך לגרוס בה זה שצריך בה נוטלו ומחזירו וזה שאי' צריך לו נוטלו ואי' מחזירו, עד כמה מחזירו עד עולם, ור' אומ' [אומר] אני עד שתבא שמטה ותשמיטנו, ואם מחזירו למה נוטלו שמא ימות הלה ונמצאו מטלטל' ביד (הירוש') [היורשים]. ונ"ל דעד כאן לא פליג ת"ק עליה דרשב"ג אלא בעני שחייבתו תורה עליו בהשבת העבוט וחייב להשיב לו עד לעולם, או יניחנו לו משום מסדרי', אבל אם היה עשי' דאין בו לא משום סדור ולא משום השבת העבוט מודה ת"ק דאי' לו לב"ח להמתי' יותר מל' יום אלא הואיל ואי' פודה את שלו מוכרו בב"ד, וכדאמרי' בפרק' דלקמ' [קי"ח ע"א] זמן ב"ד ל' יום.
וב"ח אפי' לנתוחי נמי לא וכו'. פי' ואע"ג דקי"ל בפ' המניח את הכד [כ"ז ע"ב] עבדי אניש דינא לנפשי', אפ"ה הכא גבי מלוה אסור משום גזרה, ומאי דאמרי' לעי' בשילהי פ' השוכר האומני' [פ"ג ע"ב] שקליה לגלימייהו התם לאו הלואה הוא אלא נזקי', וכבר אמרי' לקמ' [קט"ו ע"א] אבל אתה נכנס לשכר כתף ושכר פונדק.
<h2>דף קיד:</h2>
ר"ש בן יוחאי או' קברי גוים אי' מטמאי' באהל. הקש' מז"ה במהדור' קמ' דנהי דאין מטמאי' באהל מיהו במגע מטמאי' [יבמות ס"א ע"א] והיכי קאי אליהו עלייהו, ותירץ במהדור' ג' דאליהו מלאך הוא ובאויר הוה קאי דאהל איכא מגע ליכא, ונר' מדב' מז"ה דאסור לכהני' ליכנס לקברות של גוים דאע"ג דאהל ליכא מגע איכא, ונ"ל דאע"ג דטומאה רצוצה הויא כמו מגע כדאמרי' פ' העור והרוטב [חולין קכ"ה ע"א] מ"מ דבר שאי' מטמא באהל אינו מטמא משום טומאה רצוצה, דהא עצם כשעורה אע"ג דמטמא במגע כיון דאי' מטמא באהל אי' מטמא במגע משום טומאה רצוצה, דהכי תנן בפ' בתרא דאהלות [פי"ח מ"ה] הרוצף בית הפרס באבני' שאי' יכול להסיטן טהור, ולעי' בפירקי' [ק"ה ע"ב] נמי מייתי' מאי דתנן במס' אהלות [פי"ח מ"ו] המהלך בבית הפרס ע"ג אבני' שיכול להסיטן, על האדם ועל הבהמה שכחו רע טמא, ומשמ' טעמ' דיכול להסיטן הא לאו הכי טהור דאי' חוששי' בבית הפרס אלא לעצם כשעורה, ואם אי' יכול להסיטן לא אמרי' ביה טומאה בוקעת ועולה הואי' ואינו מטמא באהל, וכן הכא לגבי קברי גוים כיון דאי' מטמאי' באהל לא חיישי' בהו לטומאה רצוצה, ועיי' מ"ש ע"ז בפ' העור והרוטב, ומהכא משמ' דהלכה כרשב"י, ור"ח ז"ל נמי כתב ומה שאמ' גוים אינם מטמאי' באהל בלבד, דגרסי' ביבמות פ' הבא על יבמתו [ס"א ע"א] נהי דמעטינהו קרא לגוים מלטמא באהל ממגע ומשא מי מעטינהו.
